הראל חברה לביטוח בע"מ נ' דדון ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעה כספית שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 22.3.07 ארעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה"), בין שני כלי הרכב נשוא התביעה.

העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו נהג רכב התובעת (להלן: "רכב התובעת"), כמו כן העיד נתבע 1 (להלן: "נתבע 1") שהינו נהג הרכב מסוג משאית (להלן: "המשאית"), שהיה מועסק אצל מעבידו שהינו נתבע 2.

על מנת לסבר את האוזן, המדובר בתביעה שהוגשה עוד בשנת 2008, וניתן פס"ד בהעדר הגנה כנגד הנתבעים.

נתבע 1 הגיש בקשה לביטול פסק-הדין, ובית המשפט ביטל את פסק הדין. אשר על כן הדיון בתביעה דנן הובא לפתחי.

אין חולק כי היה מפגש בין הרכבים, אך יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה, והאחריות בגינה.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת התובעת, עת/1 נסע מאחורי המשאית, לפתע נהג המשאית עצר, נסע לאחור ותוך כדי כך פגע ברכב התובעת. לפיכך, הנתבע אחראי לקרות התאונה ולננזקים בגינה.

זאת ועוד, עתרה כי החיוב כנגד הנתבע 1 יהיה ביחד ולחוד.

לטענת הנתבע 1, הוא לא נסע לאחור, אלא עת/1 הוא זה שנכס במשאית מאחור, כאשר ניסה לעקפו. לשיטתו, הנזקים ברכב התובעת דווקא מאששים את גרסתו. שהרי, משאית בנסיעה לאחור אינה יכולה לפגוע בפנס הרכב הפרטי, וזאת בשל גובה הארגז של המשאית. אם אכן היה נוסע עם המשאית לאחור היה נפגע מכסה המנוע של רכב התובעת, ולא הפינה הימנית קידמית בפגוש.

בנוסף טען כי התאונה ארעה במסגרת עבודתו, הגם שאין לו כל אחריות לתאונה.

דיון והכרעה:

השאלה הראשונה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה, דהיינו האם נתבע 1 נסע לאחור, או האם עת/1 ניסה לעקפו משמאל?

בהתאם למסקנה אליה אגיע, תיבחן במידת הצורך שאלת אחריותו של הנתבע 1 בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, לא השתכנעתי להעדיף גרסה אחת על פני רעותה.

במקרה שבפני אכן מדובר בגרסה מול גרסה, אולם על ביהמ"ש לבחון האם יש בעדויות, או בראיות חיצוניות, כדי לתמוך בגרסה זו או אחרת.

בקליפת אגוז, הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית-המשפט. בית המשפט מחליט על פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של משפט.

ההתרשמות היא מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של עד ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.